פריצת מחסום הראשון

פריצת מחסום הראשון

"כל נוסחה להצלחת העסק לא תעבוד אם לא תשימי את הלב שלך בתוכו"
בתור פסיכותרפיסטית ומאמנת הבנתי שאמורה להיות נגיעה גם בסיפור האישי של הלקוח או הלקוחה בדרך שלהם להצלחה עסקית.
אני רוצה לספר לכם על לקוחה שעשתה הכל "לפי הספר" אבל משהו עדיין לא קרה בעסק שלה. הכל הרגיש תקוע ולא מתקדם לשום מקום, היא כמעט התייאשה לגמרי עד ששאלה אותי "מה אני לא עושה נכון?"
וידעתי שהגיע הזמן להפגיש את העסק שלה עם סיפורה האישי, וכך צללנו…
"בתור ילדה, אמרה לי, הרגשתי אהובה מצד אחד, ילדה שכולם רואים ושומעים ומתלהבים, אך בעת המצוקה האמיתית, הבנתי שאין לי עזרה. עשו עלי חרם בכיתה ג', פתאום כל החבורה הפסיקה לשחק ולדבר איתי. אני יושבת בהפסקה ומחכה עד שחברים יגעו כהרגלי, אבל נשארת לבדי. הרגשתי שקופה.
לא הרגשתי שאני יכולה לקבל עזרה, לא הרגשתי שיבינו אותי או שיעזרו לי. נשארתי עם הכאב והריק לבדי, דחפתי אותם עמוק פנימה כדי שלא יציקו לי והמשכתי הלאה".
דמעה קטנה זלגה מעיניה, הכאב שיצא מתוכה הורגש בחדר, אך שתינו הרגשנו שזה היה הכרחי להמשך העבודה שלנו.
מאז אותה שיחה משהו השתנה, נפתח בפניה עולם חדש של יצירה שנבע מתוכה:
היא מעלה סטוריז, לייבים, ותכנים מדוייקים ומעוררי השראה עבור הקהילה שלה.
היא פרצה את המחסום הראשון שלה והגדילה את פרנסתה לרמה הכי גבוהה מאז פתיחת העסק שלה.
ממש התרגשתי לראות את זה קורה!
להפסיק לחכות לאישורים חיצוניים ולהתחיל לייצר תנועה בעסק שמגיעה מתוכנו דורשת בשלות רגשית, אך ברגע שיושב בנו סיפור ילדות קטן לא פתור וחוסם אותנו, זה הופך למשימה עוד יותר קשה ולפעמים לא ניתנת להשגה.
ופה אני איתך, לכוון, ללוות, להחזיק את היד ולשמור עליך לפני נפילות גדולות.
אני כאן לעזור לך לגלות את הכוחות האמיתיים שחבויים בך, לא משנה מה סיפור חייך.
לעשות את המעבר משכירה (תלויה) לעצמאית (חופשיה)!
שלך,
אינה.

איך ערכים נפגשים עם העסק?

יום שלשי בשעה 10:00 היא נכנסה נסערת למשרד שלי בכפר סבא שנמצא בקומה 14 בבניין משרדים רב קומתי. עורכת דין המתמחה בייפוי כוח מתמשך, ירושה וגירושין. 

"אינה, את חייבת לעזור לי" היא פנתה אלי בקול כמעט מתחנן. "את רוב הכסף אני מרוויחה מתיקי גירושין אבל אני ממש לא אוהבת לטפל בהם ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד זו פרנסה טובה ומצד שני, התיקים האלו דוחים אותי." 

הצעתי לה להתבונן ולחקור מה קורה לה שם. מה חוסם אותה. 

"מה זה גירושין בשבילך?" שאלתי אותה. "בתפיסה שלי", היא ענתה, "גירושין זה הדבר האחרון שבני זוג צריכים לעשות. הם צריכים לעשות את המקסימום כדי לשמור על המשפחה שלהם." 

הכאב בקולה היה כל כך ברור, שהיה אפשר לשמוע אותו. ביקשתי ממנה שתשתף אותי במשפחה שלה כילדה. עננה של עצב השתלטה על פניה. דמעות נצנצו בעיניה והיא הרכינה ראשה בשתיקה. 

דקה או שתיים ישבנו כך. השתוקקתי לשמוע את הסיפור אבל חיכיתי בסבלנות לרגע שבו תרצה לספר אותו. ואז זה קרה. 

לאט היא הרימה את ראשה. נראה היה שקשה לה להישיר אלי מבט והיא החלה לספר. 

"הורי התגרשו כשהייתי בת 18. כל חיי ראיתי את האלימות של אבא שלי כלפי אימא. היא חיה איתו המון שנים וכל הזמן הזה, סבלה ממנו. בי הוא לא פגע. אימא שלי היא זו שספגה את כל המכות והקללות. לא היה לה כוח להתגרש ממנו. היא מאוד פחדה. רק אחרי שגדלנו היא הצליחה לעזוב אותו." "זאת הסיבה שהמשפחה כל כך חשובה לי" סיכמה. "לי לא הייתה משפחה טובה. אני רוצה שלכול ילד וילדה תהיה משפחה, ולכן אני חושבת שהורים צריכים לעשות את המקסימום כדי להישאר ביחד." 

לכמה שניות נפלה דממה בחדר. הרגשתי איך הכאב שלה מטפס בגרוני. ואז התעשתתי ושאלתי אותה "מה רצית עבור אימא שלך כשראית אותה סובלת?" היא ענתה בלי להסס "חלמתי שהיא תעזוב אותו. רציתי שהוא ייצא מהבית ושיעזוב אותה בשקט. רציתי שהיא תהיה מאושרת. שתחייך ותצחק" 

"והיום, כשפונה אלייך אישה שסובלת מאלימות" המשכתי ושאלתי, "היית רוצה לעזור לה לצאת מהמעגל הזה? לעזור לה להצליח בחיים? למצוא זוגיות טובה ולחיות את החיים ללא פחד, כמו שרצית לעזור לאימא שלך?" "ברור שכן", היא ענתה מיד.  

"אז עכשיו" אמרתי לה "את יכולה לבחור איזה תיק גירושין לקחת ואיזה לא."

"באמת יש אופציה כזו, לבחור תיק?" היא שאלה ספק מופתעת ספק נושמת לרווחה. וחייכה.  

אחרי יומיים היא התקשרה לספר לי שמשהו השתחרר אצלה. "לקחתי תיק גירושין ואני מרגישה טוב עם זה." סיפרה לי. 

וחשבתי על זה שכשהערכים האישיים שלנו מתנגשים עם הערכים העסקיים, נוצרות חסימות, התנגדויות.  ברגע שמיישרים קו ההתנגדויות פוחתות והרבה אופציות לעסקאות רווחיות נפתחות.

יום ראשון בבוקר, היא נכנסה נסערת למשרד שלי בכפר סבא, זה היה מפגש השלישי שלנו. היא עורכת דין ייפוי כוח מתמשך, ירושה וגירושים. 

"אינה, את חייבת לעזור לי" את רוב הכסף אני מרוויחה מתיקי גירושים, אבל אני ממש לא אוהבת לטפל בתיקים אלו. אני מרגישה מתוסכלת כי מצעד אחד אני רוצה לפרנס משפחה, מצד שני יש לי דחיה מהתיקים אלו. מה אני אמורה לעשות עכשיו? איך אני יכולה להסתדר? אני לא רוצה להפסיד פרנסה"

אני עונה לה: "אני מציאה להתבונן בנושא ולחקור מה קורה לך שם. מה החסם שנמצא."

בואי נתבונן, מה זה גירושים בשבילך?

בתפיסה שלי, היא עונה לי, גירושים זה דבר הכי, הכי אחרון שבני זוג יכולים לעשות. הם צריכים לעשות מקסימום כדי לשמור על המשפחה שלהם.

אני שומעת בקולך כאב ומבינה שנושא המשפחה רגיש לך מאוד. האם את יכולה לשתף על המשפחה שלך בתור ילדה?

המבט השתנה לעצב גדול, דמעות נוצצות בעיניה היא מרכינה את ראשה ושותקת. אני שותקת יחד איתה. אני רוצה לתת לה מקום ולאפשר להיות קצת עם עצמה, עם המחשבות שלה.

כך אני והיא יושבות יחד בשקט דקה או שתיים במשרד שלי. אני רוצה כבר לשמוע את הסיפור. אני מתאפקת וממתינה בסבלנות לרגע שהיא תתחיל לדבר.

"ככה", היא מרימה את ראשה, מסתכלת הצידה, קשה לה לישר מבט עלי.  "הורי התגרשו כשהייתי בת 18. כל חיי ראיתי את האלימות של אבא כלפי אמא, היא חיי איתו המון שנים וכל הזמן סבלה ממנו. בי הוא לא פגע, היא ספגה את כל המכות וקללות. לא היה לה כוח להתגרש ממנו. היא מאוד פחדה. רק אחרי שגדלנו היא הצליחה לעזוב אותו. 

זאת הסיבה שהמשפחה כל כך חשובה לי, כי לא הייתה לי משפחה טובה ואני רוצה שלכל ילד וילדה תהיה משפחה ולכן אני חושבת שהורים צרכים לעשות מקסימום כדי להישאר יחד."

היא עוצרת ומסתכלת עלי ואני מסתכלת עליה, נוצרה דממה בחדר לשנייה. אני מרגישה את הכאב שלה ועולה גוש בגרוני. אני נותנת לשתינו לחוות את הגרע עוד כמה ושניות ואז שואלת: מה היית רוצה עבור אמא שלך כשראית אותה סובלת"

חלמתי שהיא תעזוב אותו, שהוא יצא מהבית, שתעזוב אותה בשקט ושאמא תהיה מאושרת, שתחייך ותצחק יותר.

והיום כשתפונה אליך אישה שסובלת מאלימות מבעלה בבית, תרצי לעזור לה? לעזור לה כמו שהיית רוצה שיעזרו לאמא שלך? לעזור לאישה לצאת ממעגל האלימות, להצליח בחיים, למצוא זוגיות טובה ולחיות את החיים ללא פחד?

היא עונה בלי לחשוב, "ברור שכן."

אני מסתכלת עליה, הפנים שלה כבר קבלו צבע וורדרד ועיניים כבר לא מבריקות מדמעות.

ועכשיו את תבחרי איזה תיק גירושים לקחת ואיזה לא! 

היא מסתכלת במבט מופתה, מה יש אופציה כזאת? לבחור תיק? נושפת ברווחה ומחייכת.

היא התקשרה אלי לאחר יומיים ואמרה לי: "אינה, המון תודה, משהו השתחרר לי. לקחתי תיק גירושים ואני מרגישה טוב עם זה. 

מה שקרה שהערכים שלה התנגשו עם העבודה. ברגע שהערכים שלנו מתנגשים עם מצב כל שהוא זה ישפיעה על התפקוד שלנו, יחסום ויגרום להתנגדות כלפי פנים וכלפי חוץ. 

ברגע שישרנו קו עם הערכים שלה ההתנגדות הפנימית פחת זה אפשר לה לבחור תיקים שענו לערכים האישיים והעסקיים שלה והגדילה את הרווחיות בעסק.

בגיל 12 כלבה אחת הצילה את חיי!

אתם מכירים את זה, שפתחתם עסק מתוך חוויה רגשית. תשוקה פנימית. אבל העסק לא מתרומם. איך אפשר לפתוח את החסימה? זה הסיפור של אחת הלקוחות שלי. נכנה אותה שירלי (שם בדוי) ויש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. 

שירלי, בחורה בסביבות ה-30 לחייה, הגיעה אלי לאימון עסקי לאחר שפתחה עסק לטיפול בעזרת בעלי חיים. במשך זמן מה, היא ניסתה לבנות את העסק בכוחות עצמה אבל לא הצליחה להביא לקוחות חדשים. אנשים היו פונים אליה לשיחת טלפון. ושם זה היה נעצר. השיחות לא הבשילו למכירות. 

התחלנו לעבוד ביחד. באחד המפגשים היא אמרה לי משפט, מאוד החלטי וחד משמעי "בטיפול בילדים אני עובדת רק עם הכלבה שלי, זו הייחודיות של העסק שלי" היא הצהירה בתוקף וקבעה עובדה "אני לא מעוניינת להכניס אף בעל חיים אחר!" משהו בטון הדיבור הנוקשה שלה הדליק אצלי נורה שעדיין לא ידעתי כיצד להתייחס אליה ועד כמה להתעקש להבין אותה. ניסיתי לברר את הסיבה האמיתית לעניין, אבל היא ענתה בקצרה שהיא רוצה לעזור לילדים להתגבר על אתגרים חברתיים. 

כאשת מקצועה, כשאני יושבת עם לקוח, אני לא מקשיבה רק למילים שהוא אומר אלא גם לטון הדיבור ולשפת הגוף שלו. לא ראיתי בהחלטה של שירלי בעיה, אבל בתור מטפלת הבנתי שהיא מדברת מתוך איזה שהוא כאב שלה פנימי שלה. הבנתי שאני צריכה לחפש את המקור לכאב הזה.  התחלתי לעבוד איתה על הסיפור של העסק שלה, למה היא בחרה לעסוק בעסק הספציפי הזה ולמה היא לא בחרה בעיסוק אחר. היא אמרה לי שבילדותה היה לה קושי חברתי והיא רוצה לעזור לילדים אחרים, שסובלים מאותו הקושי, למצוא את עצמם חברתית. ראיתי שיש חורים בסיפור שלה והרגשתי את הקושי שלה להיכנס לתוכו יותר פנימה. בקשתי ממנה לשבת בבית ולנסות לכתוב את סיפור הילדות שלה.

 לאחר שבוע היא חזרה ללא שיעורי הבית. היא אמרה לי שהיה לה קשה מידי לכתוב לבד. הצעתי לה שנעשה את זה יחד. וזה מה שהיא סיפרה לי על עצמה באותו מפגש: 

"כשהייתי בת 12 עברנו דירה לעיר חדשה. בבת אחת מצאתי את עצמי במציאות חברתית חדשה- מנוכרת חברתית, בודדה ותלושה. באותה שנה השתנתי מקצה לקצה. מנערה בולטת, רועשת ומקובלת הפכתי לנערה שקופה, חבויה ודחויה. במשך כל השנה הראשונה שלי למעבר, ליוותה אותי תחושת בדידות איומה כזו ש'אף אחד לא רואה אותי', 'אני לבד בעולם'. לבד, עד כדי פגיעה עצמית. אפילו את הוריי לא שיתפתי בקושי.

ערב אחד, לקראת השעה 21:00 קיבלתי טלפון ששינה את חיי. על הקו היה חבר משפחה  "מצאנו כלבה נטושה ברחוב", הוא סיפר לי, "את יכולה לשמור עליה עד שיפתחו מחר בבוקר את עמותות האימוץ?" בלי לחשוב פעמיים ובלי לשאול את ההורים שלי, אמרתי "כן".

אני, שבכלל פחדתי עד אותו הרגע מכלבים, הרגשתי שהיא נשלחה אליי מהיקום. כאילו ביקשתי אותה. הציעו לי לשמור עליה ללילה אחד, אבל אני בליבי כבר ידעתי, שאני הולכת לאמץ אותה עד יום מותה. לראשונה, אחרי שנה קשה מנשוא, הכלבה שלי קיבלה אותי, אהבה אותי והתרגשה מהמפגש איתי בכל פעם מחדש. טיפלתי בה, נתתי לה אהבה וטיפחתי אותה כפי שהייתי רוצה שתעשה עבורי הסביבה.

בגיל 12 כלבה אחת הצילה את חיי! והיום, אני מטפלת בעזרת בעלי חיים, כשלצידי הכלבה שלי. אני מחפשת את הילדים ובני הנוער שזקוקים להצלה."

בעצם, הכלבה נתנה לה המון אהבה ללא תנאי, התייחסה אליה ללא ביקורת. היא תמיד שמחה לראות אותה. כשכלב רוצה ללקק, הוא פשוט בא ומלקק, כשהוא רוצה ליטוף הוא מניח אש על הברכיים. היה לה מישהו שהיה זקוק לה, שחיכה לה ושקיבל את האהבה שלה. 

כשהיא סיימה לדבר, משהו השתנה בפנים שלה, היא נראתה משוחררת וזוהרת יותר. בהמשך היא אפילו סיפרה לי שעשתה שיחה עם אמא שלה, שלא ידעה כלום מההתמודדות הקשה שלה ומהבדידות בילדות. בעקבות הדברים היא כתבה פוסט מאוד מרגש שזכה להמון תגובות.  

בתור ילדה בת 12 שירלי עשתה לעצמה, בצורה לא מודעת, טיפול בעזרת בעלי חיים, בעזרת כלבה שלה. ומסיבה זו, באופן לא מודע, היא נמשכה לקריירה של טיפול בעזרת בעלי חיים.

זה לא קרה כבמטה קסמים, אבל לקוחות התחילו להגיע. מידי שבוע, במפגש השבועי שלנו, היא הייתה מספרת לי על עוד לקוח חדש שהגיע. היא בנתה סדנה שהתמלאת תוך מספר ימים. בזמן יחסית קצר, היא קפצה ממחזור של אפס ₪  למחזור של 8,000  לחודש ואפילו קיבלה הצעה ממרכז טיפולי לבנות לשיתוף פעולה, להדריך מטפלות אחרות.

אל תפחדו לספר את הסיפור שלכם. לא פעם, חסימות רגשית מביאה לחסימות עסקית. אפשר לשחרר אותה. 

רוצים לעשות את זה יחד?

אני כאן בשבילכם

שנת 1980 צרובה בזיכרוני.

אני בת חמש, ומולי אולם הספורט הקטן אליו הגעתי לראשונה לחוג התעמלות קרקע. ילדה קטנה ורזה עם שיער דליל וצמה דקיקה. רצה בבגד גוף ורוד וטייץ לבן. יחד עם בנות בגילי. ביד קטנה ועדינה נופפת לצדדים במקל עם סרט ורוד שאבא הכין לי. המדריך, בחור אסוף עם מבנה גוף חזק, תווי פנים קשוחים ומבט חודר, נותן הוראות ואנחנו, כל הבנות, מתאמצות לבצע אותן בדרך הטובה ביותר.
תמיד ניסיתי לבצע את הוראותיו בדרך הטובה שיכולתי. הרגשתי מאושרת להיות חלק מהחגיגה. חשתי כמו פרפר צבעוני וקטן שעף מפרח לפרח.
הוריי ישבים על הספסל וממתינים. כשהשיעור הסתיים, ניגש אליהם המדריך ושאל, "אתם ההורים של אינה?". אמא ואבא קמים ואני עומדת לידם.
"אני מוכרח לדבר איתכם", ממשיך, "צר לי לומר לכם, אך אינה לא מספיק גמישה. היא לא תוכל להמשיך בחוג".
"מה זאת אומרת אני לא יכולה להמשיך בחוג?", זועקת בתוכי, "אמא, אבא תגידו לו משהו". אבל בפועל לא מעיזה להוציא הגה. הרי לימדו אותנו שאסור להתערב בשיחות של מבוגרים, "כאשר מבוגרים מדברים, הילדים שותקים" אמרו לנו בתור ילדים.
אני שותקת, אך גם הוריי שותקים.
הם קיבלו את הבשורה כברורה מאליה. בעודי עומדת לצידם, שותקת ומופתעת מהסכמתם, הבטתי בקנאה מאופקת בבנות האחרות שהתכוננו לחזור הביתה וידעו שבעוד מספר ימים ישובו אל אותו האולם להתאמן. 
אני כבר לא אהיה שם וכל מה שנשאר לי היא הידיעה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, ובכלל, לא ברמה של הילדות האחרות שימשיכו להתאמן בחוג.
מדוע חשוב להיזכר בסיפורים שקרו לנו בעבר? מדוע חשוב לנו לצאת איתם לאור? האמונה המגבילה ההיא, לפיה אני לא מספיק טובה, מלווה אותי גם היום.
אותה אמונה הגבילה אותי גם בקידום העסק שלי. הרגשתי שאני הורסת לעצמי את העסק בכוונה. תמיד כשהגיעו לקוחות פוטנציאליים, צעדתי צעד אחורה. כשאנשים האמינו בי וביקשו לעשות איתי עסקאות, משהו בתוכי נבהל והתרחק. 
כך, בסופו של דבר, עסקאות לא יצאו לפועל. הרגשתי שאני עוצרת את כל התהליכים. מצד אחד, רציתי לעשות דברים גדולים ומצד שני, שידרתי לאחרים שיעזבו אותי לנפשי.
טראומות ילדות ועלבונות משאירים בנו סימנים. אלה בתורם צצים ומופיעים בחיים הבוגרים שלנו. לעתים קרובות הם צצים באופן בלתי צפוי וכתוצאה מכך אנחנו לא מצליחים לבנות מערכות יחסים אישיות ועסקיות, העסק שלנו תקוע ואנחנו לא מצליחים לקדם אותו.
כשאנחנו יוצאים החוצה עם הסיפור שלנו, אנחנו חוזרים לתמונות ולרגשות שחווינו בעבר ואנחנו מגלים את הכוחות, העוצמות והיכולות שלא זהינו בעצמנו אז, שלא ידענו להשתמש בהם כחוזקות. 
כאשר אנחנו יוצאים החוצה עם הסיפור שלנו אנחנו משחררים את הזיכרונות הכואבים ואת הסודות הכבדים ששמרנו ומפנים מקום לאנרגיה חדשה.
אנחנו מזהים תגובות והתנהגויות שמאטות אותנו ומייעלים אותן ליצירת דרכי פעולה חדשות ומקדמות. 
אנחנו משנים את תפקידנו בעסק ומגייסים את האנשים הנכונים לנו. כתוצאה מכך, השיווק שלנו נהיה טבעי ומעניין יותר, הלקוחות נמשכים אלינו והמכירות הופכות לקלות וללא מאמץ כבעבר.
היום הגעתי לנקודה בה אני לוקחת פיקוד ורוקדת את החיים בגמישות מקסימלית, זו שהמאמן אמר לי אז, שלא קיימת אצלי.

עד כמה אתם מונעים על ידי הפחדים שלכם?

מתחשק לי לחלוק אתכם סיפור על בחור שאיתו עבדתי לאחרונה. הבחור שעסק בתחום הספורט רצה לפתוח עסק משלו אך ההתפתחות העסקית שלו הייתה איטית יחסית. ביום בהיר אחד הוא ביקש שנעבוד ביחד על הנרטיב שלו, ואני אמרתי לו – "אין בעיה. תכתוב". 

הוא שלח לי את הסיפור שלו וכשהתחלתי לדייק אותו בשאלות, הסתבר שבילדותו הוא ספג המון אלימות מהחברים שנולדו למשפחות אמידות, בשונה ממנו. מה שהציל אותו מהתדרדרות זו ההחלטה להתחיל לשחק לבד כדורסל ולתעל את הכעסים שהצטברו בו למקום הספורטיבי, והסתבר שזו בעצם הסיבה שבגינה הוא ייעד את עצמו לתחום הספורט. 

הייתה לו תשוקה אמיתית למקצוע, אך באותה נשימה גם בעיה שמנעה ממנו להתקדם: הוא תמיד דיבר על העסק שלו "כחלום". "אני לא יודע איך להתעורר מהחלום ולהפוך אותו למציאות". הוא סיפר לי, ואני בתגובה אמרתי שאני לא אוהבת את המילה "חלום", שכן זאת מילה שמרחיקה את המטרה והופכת אותה ללא נגישה. ברגע שהחלטת שמה שיש לך ביד זו מטרה ולא חלום, אז קל יותר לתכנן ולבנות את הצעדים שלך. 

"אבל איך אני יכול לעשות זאת? הוא שאל בתסכול, "את יכולה להסביר לי?". שאלתי אותו מהו הרגש שעולה לו כשהוא חושב על החלום שלו? הוא ענה לי שהוא מפחד, אז החלטתי לעשות לו תרגיל קטן. חילקנו דף לשניים – עמודה ימנית (שזוהי בעצם האונה הימנית של המוח, האחראית על רגשות. כלומר, הפחד שלו) ועמודה שמאלית (שזוהי בעצם האונה השמאלית האחראית על החשיבה. כלומר הרצון שלו). "תכתוב בעמודה הראשונה את כל הפחדים שלך ובעמודה השנייה את כל הרצונות", ביקשתי. הוא לקח עיפרון והתחיל לכתוב, תוך כדי עצירה וחשיבה.

"עכשיו בוא נצליב ביניהם ונראה אילו רצונות נחסמים על ידי אלו פחדים?", אמרתי לו. הוא עשה את זה, וכשהפאזל התחבר הוא היה בשוק, "זה מטורף! זה מטורף! הכול מתאים", הוא אמר לי ואני שמעתי את האסימונים שלו יורדים כמו בקזינו בווגאס. למחרת התעניינתי בשלומו, והוא אמר לי, "לא ישנתי כל הלילה ועכשיו הבנתי מה אני צריך לעשות".

בסופו של דבר החיוך לא ירד מפניו, פתאום התמונה המעורפלת הפכה להיות צלולה כמו מי מעיין. פתאום החלום הפך למטרה עם צעדים ברורים. הוא כתב לבד את התחזית העסקית שלו, צילם סרטונים מקצועיים, והתחיל לעשות צעדים ראשונים בדרך להקמת העסק שהוא תמיד רצה. הפחדים כבר לא חוסמים אותו מלהצליח ואני מאמינה שעכשיו השמיים הם לא הגבול עבורו. 

אז מה בעצם קרה? אם נסתכל על הפעילות המוחית, נראה שהוא כל הזמן התנדנד בין רגש הפחד לבין הרצונות שלו: אני רוצה – אני מפחד, אני מפחד – אני רוצה, וזה מה שיצר אצלו את התסכול והקושי לעשות צעדים לכיוון מטרותיו. ברגע שהוא הבין איזה רצון נחסם על ידי איזה פחד, החסם נפל ואפשר לו לראות את התמונה הבהירה, לתכנן ולעשות את הצעדים הנכונים.

תבדקו: האם העבר מנהל לכם את העסק?

לקוח ביקש ממני לבנות נרטיב לטובת העסק שלו. באחד המפגשים הוא סיפר לי שהוא מתפעל את העסק לבד – מוכר לבד, נכנס לבית הלקוח לבד, בוחן הכול, מדבר עם המשפחה ורק אז מחליט האם הוא ייקח את העבודה.

התחלנו לעבוד על הנרטיב שלו והסתבר שיש לו סיפור חיים קשה והוא גדל בבית הרוס. פתאום הכול התחבר לי –  בגלל שהוא בא מבית הרוס עם הרבה אלימות קשה ובגיל צעיר עזב את הבית, חשוב לו לבדוק את הבתים שהוא עובד איתם בעצמו ולהחליט האם כדאי לו להכניס לשם את העובדים שלו מחשש שהם לא יקבלו יחס טוב. 

ברגע שחיברתי לו את כל הנקודות, הוא נעלם לחודשיים בלי להגיע למפגשים פרונטליים ושיחות זום. יום אחד הוא חזר. ישבנו ודיברנו והוא הסביר שבתקופה הזאת הוא עשה שינויים בחברה. הוא סיפר לי שהוא הפסיק למכור בעצמו, יש לו אשת מכירות והוא מודה שהיא מוכרת הרבה יותר טוב ממנו. הוא הכניס מנהל לעסק, נכנס כשותף לעסק אחר ומסתבר שהוא פשוט יישם כל מה שייעצתי לו. למרות שבעבר הוא זה שניהל את העסק שלו, הוא הצליח לקחת את המושכות, לצאת מעולם התפעול לטובת עולם האסטרטגיה ולגרוף הצלחה!

אז מה בעצם קרה? בתת המודע שלו הוא יצר קישור בין בית לסכנה, ובמקום שהבית יהיה המקום הבטוח והיציב שלו, מבחינתו זה היה מקום אלים. ולא רק הבית שלו, אלא כל בית. לכן, בכל פעם שהוא היה אמור להיכנס לבית כלשהוא, הוא הרגיש צורך להגן על העובדים שלו, כמו שרצה שיגנו עליו בילדותו. ברגע שהעלנו את הצורך שלו בלהגן אל המודעות, הוא הבין שהעובדים שלו הם לא הוא – אותו ילד קטן שזקוק להגנה, והצורך להגן עליהם, נעלם.

לעיתים קורה שהעבר הוא זה שמנהל לנו את החיים והעסק, מבלי שנשים לב. כמה זה חשוב, וכמה זה משנה את כל הסיפור, כשאנחנו משאירים אותו מאחור ומתחברים להוויה הנוכחית שלנו.