בגיל 12 כלבה אחת הצילה את חיי!

אתם מכירים את זה, שפתחתם עסק מתוך חוויה רגשית. תשוקה פנימית. אבל העסק לא מתרומם. איך אפשר לפתוח את החסימה? זה הסיפור של אחת הלקוחות שלי. נכנה אותה שירלי (שם בדוי) ויש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. 

שירלי, בחורה בסביבות ה-30 לחייה, הגיעה אלי לאימון עסקי לאחר שפתחה עסק לטיפול בעזרת בעלי חיים. במשך זמן מה, היא ניסתה לבנות את העסק בכוחות עצמה אבל לא הצליחה להביא לקוחות חדשים. אנשים היו פונים אליה לשיחת טלפון. ושם זה היה נעצר. השיחות לא הבשילו למכירות. 

התחלנו לעבוד ביחד. באחד המפגשים היא אמרה לי משפט, מאוד החלטי וחד משמעי "בטיפול בילדים אני עובדת רק עם הכלבה שלי, זו הייחודיות של העסק שלי" היא הצהירה בתוקף וקבעה עובדה "אני לא מעוניינת להכניס אף בעל חיים אחר!" משהו בטון הדיבור הנוקשה שלה הדליק אצלי נורה שעדיין לא ידעתי כיצד להתייחס אליה ועד כמה להתעקש להבין אותה. ניסיתי לברר את הסיבה האמיתית לעניין, אבל היא ענתה בקצרה שהיא רוצה לעזור לילדים להתגבר על אתגרים חברתיים. 

כאשת מקצועה, כשאני יושבת עם לקוח, אני לא מקשיבה רק למילים שהוא אומר אלא גם לטון הדיבור ולשפת הגוף שלו. לא ראיתי בהחלטה של שירלי בעיה, אבל בתור מטפלת הבנתי שהיא מדברת מתוך איזה שהוא כאב שלה פנימי שלה. הבנתי שאני צריכה לחפש את המקור לכאב הזה.  התחלתי לעבוד איתה על הסיפור של העסק שלה, למה היא בחרה לעסוק בעסק הספציפי הזה ולמה היא לא בחרה בעיסוק אחר. היא אמרה לי שבילדותה היה לה קושי חברתי והיא רוצה לעזור לילדים אחרים, שסובלים מאותו הקושי, למצוא את עצמם חברתית. ראיתי שיש חורים בסיפור שלה והרגשתי את הקושי שלה להיכנס לתוכו יותר פנימה. בקשתי ממנה לשבת בבית ולנסות לכתוב את סיפור הילדות שלה.

 לאחר שבוע היא חזרה ללא שיעורי הבית. היא אמרה לי שהיה לה קשה מידי לכתוב לבד. הצעתי לה שנעשה את זה יחד. וזה מה שהיא סיפרה לי על עצמה באותו מפגש: 

"כשהייתי בת 12 עברנו דירה לעיר חדשה. בבת אחת מצאתי את עצמי במציאות חברתית חדשה- מנוכרת חברתית, בודדה ותלושה. באותה שנה השתנתי מקצה לקצה. מנערה בולטת, רועשת ומקובלת הפכתי לנערה שקופה, חבויה ודחויה. במשך כל השנה הראשונה שלי למעבר, ליוותה אותי תחושת בדידות איומה כזו ש'אף אחד לא רואה אותי', 'אני לבד בעולם'. לבד, עד כדי פגיעה עצמית. אפילו את הוריי לא שיתפתי בקושי.

ערב אחד, לקראת השעה 21:00 קיבלתי טלפון ששינה את חיי. על הקו היה חבר משפחה  "מצאנו כלבה נטושה ברחוב", הוא סיפר לי, "את יכולה לשמור עליה עד שיפתחו מחר בבוקר את עמותות האימוץ?" בלי לחשוב פעמיים ובלי לשאול את ההורים שלי, אמרתי "כן".

אני, שבכלל פחדתי עד אותו הרגע מכלבים, הרגשתי שהיא נשלחה אליי מהיקום. כאילו ביקשתי אותה. הציעו לי לשמור עליה ללילה אחד, אבל אני בליבי כבר ידעתי, שאני הולכת לאמץ אותה עד יום מותה. לראשונה, אחרי שנה קשה מנשוא, הכלבה שלי קיבלה אותי, אהבה אותי והתרגשה מהמפגש איתי בכל פעם מחדש. טיפלתי בה, נתתי לה אהבה וטיפחתי אותה כפי שהייתי רוצה שתעשה עבורי הסביבה.

בגיל 12 כלבה אחת הצילה את חיי! והיום, אני מטפלת בעזרת בעלי חיים, כשלצידי הכלבה שלי. אני מחפשת את הילדים ובני הנוער שזקוקים להצלה."

בעצם, הכלבה נתנה לה המון אהבה ללא תנאי, התייחסה אליה ללא ביקורת. היא תמיד שמחה לראות אותה. כשכלב רוצה ללקק, הוא פשוט בא ומלקק, כשהוא רוצה ליטוף הוא מניח אש על הברכיים. היה לה מישהו שהיה זקוק לה, שחיכה לה ושקיבל את האהבה שלה. 

כשהיא סיימה לדבר, משהו השתנה בפנים שלה, היא נראתה משוחררת וזוהרת יותר. בהמשך היא אפילו סיפרה לי שעשתה שיחה עם אמא שלה, שלא ידעה כלום מההתמודדות הקשה שלה ומהבדידות בילדות. בעקבות הדברים היא כתבה פוסט מאוד מרגש שזכה להמון תגובות.  

בתור ילדה בת 12 שירלי עשתה לעצמה, בצורה לא מודעת, טיפול בעזרת בעלי חיים, בעזרת כלבה שלה. ומסיבה זו, באופן לא מודע, היא נמשכה לקריירה של טיפול בעזרת בעלי חיים.

זה לא קרה כבמטה קסמים, אבל לקוחות התחילו להגיע. מידי שבוע, במפגש השבועי שלנו, היא הייתה מספרת לי על עוד לקוח חדש שהגיע. היא בנתה סדנה שהתמלאת תוך מספר ימים. בזמן יחסית קצר, היא קפצה ממחזור של אפס ₪  למחזור של 8,000  לחודש ואפילו קיבלה הצעה ממרכז טיפולי לבנות לשיתוף פעולה, להדריך מטפלות אחרות.

אל תפחדו לספר את הסיפור שלכם. לא פעם, חסימות רגשית מביאה לחסימות עסקית. אפשר לשחרר אותה. 

רוצים לעשות את זה יחד?

אני כאן בשבילכם