שנת 1980 צרובה בזיכרוני.

אני בת חמש, ומולי אולם הספורט הקטן אליו הגעתי לראשונה לחוג התעמלות קרקע. ילדה קטנה ורזה עם שיער דליל וצמה דקיקה. רצה בבגד גוף ורוד וטייץ לבן. יחד עם בנות בגילי. ביד קטנה ועדינה נופפת לצדדים במקל עם סרט ורוד שאבא הכין לי. המדריך, בחור אסוף עם מבנה גוף חזק, תווי פנים קשוחים ומבט חודר, נותן הוראות ואנחנו, כל הבנות, מתאמצות לבצע אותן בדרך הטובה ביותר.
תמיד ניסיתי לבצע את הוראותיו בדרך הטובה שיכולתי. הרגשתי מאושרת להיות חלק מהחגיגה. חשתי כמו פרפר צבעוני וקטן שעף מפרח לפרח.
הוריי ישבים על הספסל וממתינים. כשהשיעור הסתיים, ניגש אליהם המדריך ושאל, "אתם ההורים של אינה?". אמא ואבא קמים ואני עומדת לידם.
"אני מוכרח לדבר איתכם", ממשיך, "צר לי לומר לכם, אך אינה לא מספיק גמישה. היא לא תוכל להמשיך בחוג".
"מה זאת אומרת אני לא יכולה להמשיך בחוג?", זועקת בתוכי, "אמא, אבא תגידו לו משהו". אבל בפועל לא מעיזה להוציא הגה. הרי לימדו אותנו שאסור להתערב בשיחות של מבוגרים, "כאשר מבוגרים מדברים, הילדים שותקים" אמרו לנו בתור ילדים.
אני שותקת, אך גם הוריי שותקים.
הם קיבלו את הבשורה כברורה מאליה. בעודי עומדת לצידם, שותקת ומופתעת מהסכמתם, הבטתי בקנאה מאופקת בבנות האחרות שהתכוננו לחזור הביתה וידעו שבעוד מספר ימים ישובו אל אותו האולם להתאמן. 
אני כבר לא אהיה שם וכל מה שנשאר לי היא הידיעה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, ובכלל, לא ברמה של הילדות האחרות שימשיכו להתאמן בחוג.
מדוע חשוב להיזכר בסיפורים שקרו לנו בעבר? מדוע חשוב לנו לצאת איתם לאור? האמונה המגבילה ההיא, לפיה אני לא מספיק טובה, מלווה אותי גם היום.
אותה אמונה הגבילה אותי גם בקידום העסק שלי. הרגשתי שאני הורסת לעצמי את העסק בכוונה. תמיד כשהגיעו לקוחות פוטנציאליים, צעדתי צעד אחורה. כשאנשים האמינו בי וביקשו לעשות איתי עסקאות, משהו בתוכי נבהל והתרחק. 
כך, בסופו של דבר, עסקאות לא יצאו לפועל. הרגשתי שאני עוצרת את כל התהליכים. מצד אחד, רציתי לעשות דברים גדולים ומצד שני, שידרתי לאחרים שיעזבו אותי לנפשי.
טראומות ילדות ועלבונות משאירים בנו סימנים. אלה בתורם צצים ומופיעים בחיים הבוגרים שלנו. לעתים קרובות הם צצים באופן בלתי צפוי וכתוצאה מכך אנחנו לא מצליחים לבנות מערכות יחסים אישיות ועסקיות, העסק שלנו תקוע ואנחנו לא מצליחים לקדם אותו.
כשאנחנו יוצאים החוצה עם הסיפור שלנו, אנחנו חוזרים לתמונות ולרגשות שחווינו בעבר ואנחנו מגלים את הכוחות, העוצמות והיכולות שלא זהינו בעצמנו אז, שלא ידענו להשתמש בהם כחוזקות. 
כאשר אנחנו יוצאים החוצה עם הסיפור שלנו אנחנו משחררים את הזיכרונות הכואבים ואת הסודות הכבדים ששמרנו ומפנים מקום לאנרגיה חדשה.
אנחנו מזהים תגובות והתנהגויות שמאטות אותנו ומייעלים אותן ליצירת דרכי פעולה חדשות ומקדמות. 
אנחנו משנים את תפקידנו בעסק ומגייסים את האנשים הנכונים לנו. כתוצאה מכך, השיווק שלנו נהיה טבעי ומעניין יותר, הלקוחות נמשכים אלינו והמכירות הופכות לקלות וללא מאמץ כבעבר.
היום הגעתי לנקודה בה אני לוקחת פיקוד ורוקדת את החיים בגמישות מקסימלית, זו שהמאמן אמר לי אז, שלא קיימת אצלי.