זה יהיה השם של הספר שלי, חשבתי ברגע שהבנתי שאני נכנסת לזה. לתהליך ארוך, עמוק והמשמעותי בחיי. לא היה לי ספק לשנייה שכך יקראו לו, "נורות אדומות" זה שמו של הבייבי שלי שיוצא לאור בימים אלו.
חשבתי לעצמי איך זה יכול להיות שלחלק מהמתבגרים או מהאנשים המבוגרים דברים עוברים חלק יותר בחיים ואילו חלק נכנסים לתסבוכות שונות, כמו מערכת זוגיות אלימה, חובות, התרסקויות מסוגים שונים, מחלות ועוד. איך יכול להיות שבני אותו גיל, אפילו שנמצאים בסביבה דומה: אחד יבין, ירגיש שמשהו לא טוב עלול לקרות ויתרחק והשני ילך על הדבר ב200% בלי להבין ובלי לצפות כלל את התוצאות הלא רצויות שלו.
אנחנו פוגשים בחיי יום יום לא מעט נורות אדומות, כמו ברמזור שמזהיר אותנו מסכנת חיים: תעצור, סכנת חיים, רכב אחר נכנס לצומת, חכה בסבלנות. הנורות האדומות הפנימיות שלנו, בדיוק כמו אותו רמזור, נועדו גם הן להזהיר אותנו מסכנות מפני אנשים השונים ומפני אירועים השונים. השאלה היא האם אנחנו מוכנים להקשיב להן ולוודא שעושים את הצעד הנכון לפני שאנחנו מתחילים לצעוד או להבין שהסכנה מתקרבת ולברוח בזמן.
הנורה האדומה נדלקת ומאותתת שהרכב זקוק לעזרה: לעצור, לנוח ולהתמלא באנרגיה חדשה. במצב כזה, נמהר לנסוע אל תחנת הדלק, על מנת לספק לרכב אנרגיה להמשך. אנחנו מבינים שאם לא נעשה זאת, הרכב יעצור וייתקע באמצע הדרך ואנחנו יחד איתו. גם לנו יש נורה אדומה, שמדי פעם מאותתת לנו לעצור. היא מסמנת לנו כשהגענו לקצה גבול היכולת, וכשעלינו לבקש עזרה מהסובבים אותנו. פעמים רבות, אנחנו מסרבים להודות שהנורה האדומה נדלקה. אנחנו בטוחים שנוכל להסתדר בכוחות עצמנו ולא מרגישים שהגענו לגבול. לעתים, אנחנו אף עוברים את הגבול ובמקום להסתדר, עוברים למצב של הישרדות.
דרך כתיבת הספר החלטתי לחקור את הנושא על עצמי, החלטתי לחקור את הנורות האדומות שלי, מתי הן שמרו עלי ומתי התעלמתי מהן ולא זיהיתי את ההבהוב שלהן, את סימן האזהרה. חקרתי את דרך הבנייה של אותו מנגנון הפנימי שלנו שאני קוראת לו "נורות אדומות". כיצד אנחנו בתור ילדים יכולים לבנות אותו בפנים ולהיעזר בו במצבים אלו או אחרים.
נשמע לכם מעניין?
מזמינה אתכם לפנות לכם זמן בסופ"ש ולקרוא את הספר שלי (מומלץ במזג האוויר חורפי😊)
