כשרק התחלתי לכתוב ניסיתי לחשוב על הניסוחים שיהיו מדוייקים, על בחירות מילים נכונות, כך שהיה לי קשה מאוד גם להיות מרוכזת בכתיבה תקינה וגם להעביר את כל המחשבות, הסיפורים והתובנות שהתרוצצו לי בראש אל הדף. לא הצלחתי להתקדם.
עד שהחלטתי שאני משחררת – לא אכפת לי כמה שגיאות כתיב אעשה, כמה הניסוחים שלי יהיו עקומים העיקר שאכתוב את כל מה שעולה בראשי, ואחר כך כבר אמצא דרך לעשות בזה סדר. וכך התקדמתי, פרק אחר פרק, עד שהגעתי לסוף הסיפור. בדקנו שגיאות, סדרנו ניסוחים וכמו במשחק מחשב עליתי לשלב הבא: שלב של עריכה ספרותית ולשונית.
ושוב צריך לבחור את האנשים הנכונים, כאלה שיהיו פתוחים ומקבלים. פניתי לכמה עורכות לשוחח איתן, להבין מי מתאימה לי ולקבל הצעת מחיר. משיחה לשיחה הפרופיל שאני צריכה התגבש. אחת הייתה קשוחה וכל מה שעניין אותה זה להדגיש לי שהיא עושה רק שני סבבים של עריכה, השניה הייתה נשמה גדולה, אך במקום לתת לי דוגמא לעריכת ספרות, היא הפכה לי את כל הפרק ששלחתי לה ועשתה עריכה לשונית למרות שזה לא מה שבקשתי. היא הייתה נעולה על הרגלי העבודה שלה ולא הסכימה לשמוע שהספר שלי עבר הרבה שלבים ודי מוכן ואני לא זקוקה לכל התהליך מהתחלה.
לשמחתי לא התייאשתי והמשכתי לחפש. העורכת השלישית שפניתי אליה סיפרה שהיא עוסקת גם בעולם הרוחני, שמאוד התחבר עם השקפת העולם שלי. מצאנו נקודות דומות בסיפור חיינו והיא הדגישה שהכי חשוב לה מעל הכל זה שיצא לי ספר מעולה. כל הנקודות החשובות התחברו לי באישיות שלה, והרגשתי שוב שזו האישה הנכונה לי לעבוד איתה. היא שאלה שאלות, ביקשה להשלים סיפורים, התעקשה על תאורים. העבודה איתה זרמה לי ועניתי מהר, כי כבר את כל העבודה הרגשית עשיתי קודם לכן.
חוץ מפרק אחד בו שהשאלות שלה גרמו לי לעצור ואפילו להיתקע, העבודה זרמה והתקדמנו יפה. הלכתי סביב הפרק ההוא ולא ידעתי כיצד לגשת עליו, מה לכתוב ואיך לכתוב. שוב חזרתי לסיפורים, שוב הציפו אותי אותם הרגשות, שוב חוויתי כאב ופחד. אמרתי לעצמי: אינה, את לא חדשה בעסק הזה, כבר עברת קילומטרז'. לקחתי נשימה גדולה והתיישבתי מולו. והתחלתי לכתוב, להוסיף ולתקן עד שהוא היה מוכן.
